תקנה 12 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל”ה – 1974 קובעת, כי “עולה” הרוכש זכות במקרקעין בתקופה שבין שנה לפני כניסתו לישראל ועד שבע שנים לאחר כניסתו לישראל, ישלם מס רכישה בשיעורים מופחתים (0.5% ו-5%).

בתקנה 12 מוגדר “עולה” כמי שנכנס לישראל אחרי 28 בפברואר 1963 ובידו אחת מאלה:

א. אשרת עולה לפי סעיף 2 לחוק השבות, התש”י-1950

ב. תעודת עולה לפי סעיף 3 לחוק השבות.

ג. אשרה או רישיון לישיבת ארעי מסוג א1 לפי תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל”ד-1974.

 

בעניין אלל (ו”ע 29881-03-18) עלתה  השאלה, האם על מנת לזכות בהטבה במס רכישה הניתנת לעולה חדש על פי תקנה 12, חייב העולה להתגורר בפועל בדירת המגורים הנרכשת, או שדי בכוונתו להתגורר בה בעת רכישתה. עמדת מנהל מיסוי מקרקעין היתה, כי  על העולה לגור בדירה”מגורי קבע” העורר טען, כי די בימי שהותו בדירה בעת ביקוריו בישראל (כ- 60 ימים בשנה בממוצע) כדי לעמוד בדרישת התקנה.

בתוך כך עלתה בערר השאלה, האם דרישת מגורי הקבע בדירה כוללת בחובה את העתקת מרכז חייו של העולה לישראל והאם נדרש כי העולה ישתקע בישראל כתנאי למתן ההקלה במס רכישה.  למען  שלמות הדיון  נציין, כי העורר התגורר בדירה בכל ימי שהותו בישראל העומדים בממוצע על כ 60  ימים בשנה וזאת החל ממועד  רכישת הדירה בינואר 2015 ועד סוף שנת 2017 וכן כי בחלוף כארבע שנים ממועד רכישת הדירה, העורר טרם גיבש את דעתו לגבי מועד העלייה לארץ.

 

ועדת הערר סקרה את ההיסטוריה החקיקתית של התקנה. לעמדת הוועדה, המחוקק ביקש להשיג שתי תכליות באמצעות מתן ההקלה במס רכישה לעולה: האחת, עידוד העלייה לישראל והשנייה, מתן סיוע סוציאלי לעולה החדש בצעדיו הראשוניים בישראל. על מנת להגשים תכליות אלה נדרש כי העולה יתגורר מגורי קבע בדירה הנרכשת.

בהסתמך על ההיסטוריה החקיקתית והפסיקה שניתנה בשאלות דומות קבעה ועדת הערר, כי נדרש שמגורי העולה בדירה יהיו מגורי קבע, ולא מגורים ארעיים או מזדמנים. כן נקבע, כי שימוש בדירה במהלך 60 יום בשנה אינו עומד בתנאי התקנה. בנוסף נקבע, כי מי שקיבל מעמד של עולה, רכש דירת מגורים וקיבל הקלה במס רכישה לפי תקנה 12, אך לא עשה שימוש בדירה למגורי קבע בחלון זמן סביר ממועד הרכישה, אין יכולתו להצביע על נסיבות המצדיקות זאת, ואינו מבהיר את תכניותיו  העתידיות לגבי המגורים בדירה, אינו זכאי להקלה במס רכישה.