המועד הקובע לעניין התיישנות השגה – השוואה בין חוק מיסוי מקרקעין לפקודה בכל הנוגע למועד הקובע לעניין תקופת ההתיישנות של שומות והחלטות רשויות המס עמדה על כנה שנים רבות הלכת בית המשפט העליון בעניין יצחק ביר (ע"א 568/78) משנת 1979, אשר קבעה כי מרוץ הזמנים נפסק במועד בו פקיד השומה השתמש בשיקול דעתו לפסול את השומה העצמית של הנישום, וערך שומה לפי מיטב שפיטתו. הודגש, כי אין חובה על פקיד השומה להודיע לנישום על החלטתו בתוך התקופה הקבועה בפקודת מס הכנסה לקביעת השומה, וכי הודעה זו יכולה להינתן גם לאחר שחלף המועד הקובע.   הלכה זו שונתה בעניין סמי ואיקאפוד (ע"א 5954/04) משנת 2007 בה נקבע, כי בנסיבות בהן ההחלטה בהשגה הודפסה כשבועיים לאחר חלוף המועד הקבוע בפקודה למתן החלטה בהשגה, לא עמד פקיד השומה במועד הקבוע, וכי מכוח התיישנות, יש לבטל את השומות. כן נקבע, כי אין לראות בסמכות פקיד השומה כאילו השתמש בה, אם לא הועברה על כך, בדרך כלשהי, הודעה לנישום. כל עוד השומה מצויה במגירתו של פקיד השומה, לא ניתן לומר כי הסתיים השימוש של הפקיד בסמכותו, אף שלא חלה על צווים אלה חובת פרסום.   על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בעניין ינקו וייס ע"א (805/14) – שם צוין בנוסף, כי אין מקום להכיר בחריגים להלכה זו המבוססים על ידיעתו של הנישום, אפילו במקרה שבו הנישום יודע בפועל ובאופן ודאי על קיומה של שומה בעניינו.   אם נסכם את ההלכה לעניין הפקודה, הרי שנקבע במפורש כי המועד הקובע הוא מועד משלוח ההחלטה על ידי פקיד השומה וכי די בכך שמשלוח ההחלטה נעשה בתוך התקופה הקבוע בחוקה, ואין נפקות למועד קבלת ההחלטה בידי הנישום בפועל. כל פסה"ד שצוינו עד כה עסקו במירוץ הזמנים הקבוע בפקודת מס הכנסה, להבדיל מחוק מיסוי מקרקעין. בעניין המועד הקובע למתן החלטה בהשגה לפי סעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין נבקש לציין שני פס"ד של ועדות הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין – פסה"ד בעניין יוסף אליהו ופסה"ד בעניין אליהו מירון.   בעניין יוסף אליהו (ו"ע 1354/08) קבעה ועדת הערר ביום 13.2.13 כי הוראות חוק מיסוי מקרקעין ברורות יותר מהוראות הפקודה, וכי במקרה של החוק, אין די בקביעה של המנהל בתוך המועד הקבוע בחוק אלא הדרישה היא כי נתקבלה החלטה בכתב בידי המשיג. בהתבסס על לשון זו (מדובר על  סעיף 87 לחוק עובר לתיקון 70) קבעה ועדת הערר, כי כל עוד לא קיבל הנישום את תשובת המנהל בכתב לידיו, לא יראו את המנהל כמי "שהשיב למשיג" כנוסח הסעיף.   כשנה לאחר פסיקתה של ועדת הערר בעניין יוסף אליהו ניתן פסק דינה של ועדת הערר בעניין עזבון אליהו מירון (ו"ע 25331-02-13). בעניין זה שוגרה בפקס לנישום החלטה בהשגה ביום האחרון למירוץ ההתיישנות ועל גביה נכתב בראש המסמך "טיוטא". בנוסף שלח המנהל בדואר את ההחלטה והיא התקבלה בידי הנישום לאחר חלוף מירוץ ההתיישנות. ועדת הערר קבעה כי המנהל לא עמד בלוח הזמנים של מתן התשובה בהשגה תוך שנה ממועד החלטתו. כן נקבע כי משלוח הטיוטה אינו מהווה תשובה, שכן אינו מעיד על סופיות דעתו של המנהל. מאחר שההחלטה כדין הגיעה אחרי תום השנה, הרי שחלף המועד.   אלא מאי, על פסק דינה של ועדת הערר בעניין אליהו יוסף הגיש מנהל מיסוי מקרקעין ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 3345/13). בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי הגם שהניסוח בפקודת מס הכנסה ובחוק מיסוי מקרקעין אינו זהה, הרי שהמהות זהה, ולכן אין מקום להבחנה בין שני דברי החקיקה לעניין המועד הקובע לסיום מירוץ ההתיישנות. לפיכך נקבע כי המועד הקובע לעניין ההחלטה בהשגה הוא מועד משלוח ההחלטה בהשגה ולא מועד קבלתה בידי הנישום.   בכך יישר קו בית המשפט העליון והשווה בין ההלכה הקבועה לעניין מירוץ ההתיישנות בפקודת מס הכנסה להלכה הקבועה לעניין חוק מיסוי מקרקעין, כך שהמועד הקובע הוא מועד משלוח ההחלטה ולא מועד קבלתה בידי הנישום. נציין כי גם על פסק דינה של ועדת ערר בעניין עזבון מירון הוגש ערעור לבית המשפט העליון אך התיק נסגר בפשרה. 15669\13\7\228